הורות מהעיניים שלי

הילדים מתחילים לפתח את הדמיון ולהכנס לדמיות כבר בגיל צעיר. אנחנו נראה ילדה כבר בגיל בת שנה וחצי רוצה לשים אודם כמו אמא או ללבוש

אנחנו ההורים מייחלים ומקווים שהילדים שלנו ישתפו אותנו ויספרו לנו על עצמם. שנדע באמת מה קורה איתם. נוכל לעזור, לחבק כשצריך, להיות שם עבורם. אנחנו

כל ערב שאני מכינה לעצמי את הקפה ומתיישבת מול הטלויזיה בסלון, שעות האמהות הסתיימו וביד אחת הנס על חלב, ביד שניה הטלפון. ממש ברגע שגופי

לפעמים יש לי רגעים בחיים שאני פחות מבינה אותם, אך בולעת כל רגע בהם בהנאה. גם כשהבת שלי בת השש עשרה סגורה כל היום בחדר

לפני יומיים הלכנו שני ילדיי ואני למכולת השכונתית, לקנות כמה מצרכים חסרים. ביניהם היו חלב, חמאה לעוגיות ושוקו בשקית לילדים. ההליכה למכולת השכונתית, עבורי היא

כל פעם שאתה חוזר מהצבא, אני מתכננת את היום, מקדימה כל פגישה כדי לחזור מוקדם מהעבודה.  אוספת אותך מתחנת הרכבת ומבטיך מחפשים אותי בחניה. אני

כל שנה כשמגיע הקיץ, מגיעה איתו זיעה לחה ודביקה של עומס חום וטמפרטורה גבוהה. עם החום הגדול, קרם הלחות וכובע המצחיה, מגיעה גם כתובית מודגשת

החופש הגדול שוב בכותרות, הוא טומן בתוכו חוויות נעימות וכאלה שקצת פחות. במסגרת חופשה עם הרבה כוונות טובות והוצאות, לקחתי את הילדים לצפון, לעיר האהובה

את מתעוררת בשלוש וחצי לפנות בוקר ובראשך רצות המחשבות המוכרות. רצות בלופ של ויכוחים פנימיים, בין מה שהיה באמת, למה שהיה יכול להיות.  את רוצה

אני יושבת בקפה כמו בכל יום בדיוק בשבע, היישר מהמיטה. לפני שמתחיל היום, התנועה בכבישים ואצלי בנשמה. אוהבת לראות את האנשים יושבים ומדברים בשעה כזו