לפני יומיים הלכנו שני ילדיי ואני למכולת השכונתית, לקנות כמה מצרכים חסרים. ביניהם היו חלב, חמאה לעוגיות ושוקו בשקית לילדים. ההליכה למכולת השכונתית, עבורי היא חוויה. מעין טיול קצר בשכונה, שביל רחב מלא כלבים מכשכשים בזנב, ושלום, בעל המכולת, מנהל אותה בכזו הרמוניה עם כל המשפחה.
בדרך לשם ממש לפני מעבר החצייה, הילדים שלי מודדים לאן מגיע הצל שלהם והאם חצה הוא בבטחה. לפתע בני מרים את עיניו אלי ושואל: "אמא, למה כשנפרדתם, את ואבא, השארת את שם המשפחה?" אני מנסה לגייס עבורו מענה הגיוני אבל כל מה שיוצא לי, שזו באמת סוגייה שמעסיקה גם אותי. "נכון שזה בגלל שאת מתגעגעת ואוהבת את אבא?", לא ממש אני עונה בליבי, לא מתגעגעת, גם לא אוהבת, כבר לא שונאת וכבר לא כועסת. אבל מה אומרים לילד שכנראה רוצה לשמוע שכן. "היה חשוב לי להשאיר את השם אותו אתם נושאים, היה חשוב לי שאתם ואני כמשפחה, נהיה מזוהים". הבן שלי לא בטוח לתשובה הזו ציפה ושוב שואל: "אז מה, את לא אוהבת את אבא?"
רצות לי עשרות מחשבות בראש, מה בדיוק לילד לענות, הרי אחרי שאעבור את מעבר החצייה, האם אני עדיין בטוחה? אולי הוא פשוט רצה לשמוע שהצל שלנו ואנחנו נתאחד יום אחד ונחייה שוב כמשפחה. כמו בשעות הצהריים, כשהשמש בדיוק למעלה בשמיים.
לאפות מחדש מערכת יחסים
אחרי שעוגיות החמאה היו מוכנות, החלב ממזמן במקרר ושקיות השוקו הריקות בפח זרוקות, אני יושבת עם עצמי ומתחילה לשאול שאלות.
האם לשדר לילדי שיהיה פעם עתיד יפה יותר? בו משפחות מתאחדות, אבות לבתיהם חוזרים, לאותן אמהות מתגעגעות? הרי עתיד כזה לא קיים אפילו באגדות. אם נחשוב על המציאות העכשווית, היא יפה יותר ממשפחה מאוחדת עתידית. סוגיית יופי העתיד, לא באמת השוואתית או חד משמעית.
אני יכולה לומר לו שהיה לי קשה בהתחלה, התגעגעתי והייתי מאוד עצובה. מאידך, הוא חי כאן איתי, דיברנו לא מעט על רגשות ואת התקופה לא עברתי לבד, גם הוא חווה.
האופטימיות שבו רוצה לשחזר את העבר שהיה פעם די טוב, אמא ואבא חיים באותו הבית והכל מרגיש בטוח וקרוב. המציאות העכשווית הזו, היא שונה ונבנתה דרך התמודדות של פרידה וכאב, אבל אלו היו המצרכים לעוגיות ועדיין, הן נאפו מכל הלב. זה חשוב לנסות לשקם מערכות יחסים אבל לשקם זה אומר, שאולי לא חייבים באותה הדרך וניתן לשנות את המצרכים. אני לא אוהבת את אבא, גם לא מתגעגעת, זה לקח לי זמן אבל עכשיו אני יודעת, שכבוד ושיתוף זה מה שמנהל אותי במערכת היחסים איתו, על אף שאני חושבת, מרגישה ופועלת שונה לעומתו. יש מוצרים מגוונים על המדף ואנשים במכולת עם רצונות שונים שעלינו לקבל, אבל המטרה היא הילדים, ועליהם רצוי שנסתכל. זה נכון שבני לא יראה את אבא ואמא אוהבים ומתגעגעים, אך הוא יראה בנו דברים אחרים. העוגיות לא תהיינה בדיוק באותו הטעם, אולי אפילו את צורתן נשנה, אבל הן תאפנה עם הרבה אהבה, אומץ רב גם אם התנור שונה.
שם המשפחה שלי אינו עוד סוגייה, הוא שם שילדיי נושאים ואני בו גאה. אני חושבת שבשביל להבין את מהות השינוי, הייתי צריכה לאפות מחדש ולא לקנות חומרי ניקוי. אני יכולה להתגרש ולחיות בנפרד מאב ילדיי ועדיין, להנות מכל שעה ביום, שהצל הולך פעם אחרי ופעם לפני.
