כל פעם שאתה חוזר מהצבא, אני מתכננת את היום, מקדימה כל פגישה כדי לחזור מוקדם מהעבודה. אוספת אותך מתחנת הרכבת ומבטיך מחפשים אותי בחניה. אני פותחת את הדלת ויוצאת לקראתך, לחבק אותך. כל פעם שאתה חוזר מהצבא, אני יודעת מראש איזה אוכל אני אכין לך. הגוף שלי מודע לחזרה ומאט את פעימות ליבו, מאט נשימותיו והן הופכות רגועות יותר רק מהמחשבה שאתה בדרך הביתה.
בכל פעם שאתה חוזר מהצבא, אני יודעת שיש לך אולי יומיים או שלושה ואני, מסכימה בכניעה כאילו זה מספיק זמן להיות איתך. אבל הזמן חולף ואני רוצה עוד דקה ודקה איתך. נכנסת לחדר שלך, שואלת שאלה, מחייכת אבל בעיקר מביטה בך. מסתכלת ורואה שהשתזפת, שיערך מעט ארך ונראה כאילו גבהת. אתה מגיע בשולחן שישי, לבוש חגיגי והחיוך שלך. חיוך שמסגיר את אושר נוכחותך, את הרגע שדימיינת והחזיק אותך כל יום בצבא. החיוך הזה אומר לי כמה התגעגעת הביתה. שואל ומתעניין מה קרה כשלא היית ומה השתנה, מה קורה עם כל שאר האחים ומתיישב צמוד לאחותך הקטנה.
אז הדופק מאץ לאיטו, מוצאי שבת מגיע וכאב הבטן שלי מתחיל להופיע יחד איתו. הכביסות המקופלות נארזות לתוך תיק ענק לשבועיים אולי יותר, המדים המגוהצים על הקולב עוברים אליך לחדר. בודקת איתך שלא שכחת שום דבר לקחת, אך בעיקר נעה במרחב נטולת שקט נפשי, כשאת הזמן איתך אני מותחת. השעון יכוון מחר לשעה חמש ועשרה, ואני אקום כל שעה להביט על המחוגים, אולי השמש כבר עלתה. נשמה שלי, אתה חוזר לצבא, והדמיון שלי חוזר איתך וללילות חסרי שינה. אחשוב עליך, אתגעגע ואתכנן בראשי את שובך. לא משנה מה אומר, זה לא יתאר כמה אני אוהבת אותך.
