כל ערב שאני מכינה לעצמי את הקפה ומתיישבת מול הטלויזיה בסלון, שעות האמהות הסתיימו וביד אחת הנס על חלב, ביד שניה הטלפון.
ממש ברגע שגופי מתיישב על הספה, מתחיל מוחי לגרש מליבי את את כל הרעשים מהיום שחלף, אך בעיקר את רגשות האשמה.
לא משנה כמה הבטחתי לילדים גלידה כשהיינו בגינה, וסיימנו את הערב בחביתה וגבינה.
לא משנה כמה תכננתי לשחק איתם למטה ובסוף, עלינו ישר אחרי הצהרון הביתה.
גם אם צעקתי בדרך לאמבטיה, גם אם כעסתי שיעלו למיטה, אני מנסה ללא הצלחה לגרש מעצמי את רגשות האשמה, להחזיר לעצמי קצת דופק ומעט נשימה.
לגרש את התחושה שלא מספיק חיבקתי ולא נתתי על הפצע נשיקה, אלא רק שמתי פלסטר ואמרתי "זהו, עבר, תחזור לשחק, קדימה…".
שלא הקשבתי איך היה היום בגן ועם מי שיחק או רב, אני יודעת שאני אמא שלא נמצאת תמיד בכל מקום במרחב, אבל עדיין אוהבת אותם בכל מצב.
גם אם היה חולה והלכתי בכל זאת לעבודה, גם אם בכה לי: "אמא…" וניסה לטפס עלי בכוח ואני הייתי עסוקה בלהדוף אותו כדי לקפל כביסה.
מנסה לא למדוד את עצמי רק על היום ואתמול, מבטיחה לעצמי שמחר אהיה אוהבת וקשובה יותר, אולי אעבוד מהבית ואנתק מעט את הטלפון.
אבל איך זה שכל יום שעובר אני מסיימת על הספה ברגשות לא מרוצים ואשמה? איך יכול להיות שאני מבטיחה לעצמי לעשות ולא תמיד עושה? למרות שאני כל-כך משתדלת להיות אם השנה, לעולם אין סירים עם ריח של אוכל על הגז ותמיד יש עוד כביסה. קונה את הלגו הכי שווה בחנות ומדמיינת בראשי איך אני עם הילדים אותו בונה בסבלנות ושלווה, אז באה המציאות ואני מרגישה כל-כך עסוקה ופחות שווה. הם צופים שוב בטלוויזיה וקופסאת הלגו על הריצפה זרוקה.
נגמרת לי הסבלנות ולערב אני מייחלת ומחכה. הם בוחרים סיפור בהתלהבות ואני, רק מדמיינת את הקפה על הספה.
רק כשהם נרדמים, אני מנשקת אותם ומריחה להם את השיער, כאילו מבקשת מהם סליחה. לוחשת להם באוזן, "אני אוהבת אותך".
סליחה שאני לא האמא שהייתם רוצים שאהיה, סליחה שכעסתי ולא חייכתי היום הרבה. סליחה מעצמי, שאני לא משחררת את השלמות. סליחה שנולדתם לאמא שדמיינה בליבה שתהיה "אם השנה", עוד לפני שנולדתם, ברווקות.
