אני יושבת בקפה כמו בכל יום בדיוק בשבע, היישר מהמיטה. לפני שמתחיל היום, התנועה בכבישים ואצלי בנשמה. אוהבת לראות את האנשים יושבים ומדברים בשעה כזו על הכל. מספרים על שנת הלילה שעברה ועל היום של אתמול.
באחת מלגימות הקפה, נכנסת אמא עם שני בניה. הם בוחרים מאפה חמאה, כדור שוקולד גדול ומיץ תפוזים. בוחרים שולחן, על הכיסא בעדינות מטפסים ולאמא, שמערבבת את הסוכר בקפה הם מחכים. אי אפשר שלא לראות על פניהם את ההתרגשות והשמחה, חיוך כמעט בלתי נמנע עולה גם על פניי, עם איזושהי נחת ורגיעה. שני ילדים ואמא, יושבים בקפה, לפני שמתחילות המסגרות היומיות, יושבים יחד עם מאפה, מיץ תפוזים וחדווה שלא תושווה לאחרות. הם מדברים ושואלים את אמא שאלות והיא עונה וחיוך אוהב על פניה, תוך שמושכים בפיהם את מיץ התפוזים עם קש מנייר, ונותנים לכל אחד לטעום מהמאפה שבחר.
כמו רגע של נחת שלא ייפר אותו שום דבר. רגע בזמן שצריך לנצור כאוצר. ואז לפתע, הרגע הזה נשבר. הוא מפיל את מיץ התפוזים, שנשפך כמעט כולו על הרצפה ושם זה נגמר. אמא קמה ופניה מעידים על הכל, מביטה כלא מאמינה, בתחילה שותקת ואחר-כך צועקת בקול. בנה בן השש לא סגר את הפקק בין לגימה ללגימה, מדוע הוא תמיד כזה מסורבל והכל נופל לו על הרצפה. אי אפשר לשבת איתו בשום מקום, הוא אוסף את הדברים מהר והם ממשיכים בשגרת היום.
הוא מביט באמו ואז על הרצפה, שוב מביט בה וחוזר חלילה. ואני, כל כולי דרוכה ומחכה. מחכה למישהו שיחזיר את הזמן אחורה, לאותו רגע של שלווה ואהבה. רוצה בתוך תוכי להעלים ממנו את הכאב, להעלים את האכזבה. רואה אותו הולך אחריה בהליכה כמו זחילה, כל כולו יודע כמה אכזב אותה. אני נשארת עם הקפה ביד, אך כבר לא לוגמת ולא שותה. רוצה לחבק אותו חזק, רוצה לחבק גם אותה, זורקת את הקפה והולכת הביתה.
