לפעמים יש לי רגעים בחיים שאני פחות מבינה אותם, אך בולעת כל רגע בהם בהנאה.
גם כשהבת שלי בת השש עשרה סגורה כל היום בחדר שלה, ואת השיחות אני מנהלת איתה מאחורי דלת אקוסטית לבנה, אני עדיין מייחלת שהיא תשב לידי בערב ותגיד לי: "אמא, בא לך לעשות לי נעים בגב? ואולי תעשי לי גם צמה?" היא נמרחת עליי ואני, מתקשה למצוא פוזה על הספה.
כמה אני צמאה לרגעים האלה של הזדקקות וקצת מגע, לרגעים האלה של הקירבה. הרגעים בהם אני נותנת לה נשיקה בראש ומזהה את הריח, שהוא רק שלה. אני מחפשת אותה בכל ארוחה, קוראת לה מהחדר, רושמת לה הודעה, שהכנתי לה את הפנקייק שיבולת שועל שהיא אוהבת, עם חמאת בוטנים ובננה. וכשהיא לא מגיעה והכל מתקרר על השיש במטבח, אני מתחילה לגנוב מהפנקייק במנות קטנות, ובסוף זורקת אותו לפח.
אבל אתמול אחרי שבוע שכמעט לא ראיתי אותה, היה לנו תור לבדיקת ראייה. אחרי שיצאנו מהרופאה היא שאלה אותי: "בא לך ללכת לקניון? אני צריכה שפתון חדש, קרם פנים וחולצה. ואולי נעבור בסופר-פארם, שמעתי שיש על הבושם שלי מבצע". בדרך, עברנו ליד ארומה, לנדוור וביגה ואז היא פתאום שאלה: "בא לך לשבת? כי אני די רעבה". אני, שהייתי אחרי ארוחה, לא שקלתי פעמיים והסכמתי, רק כדי לשבת איתה.
אכלתי לי סלט והקשבתי לה בשקיקה, אכלתי גם את כל שאריות הפיצה שלה, את מחיר החולצה, השפתון והבושם, שבכלל לא היה במבצע. המשכתי להתבונן בה, לנצור את הרגע ורק מזה יכולתי להיות שבעה.
נזכרתי כמה ייחלתי שתהיה לי בת, שאוכל לשבת איתה סתם בקניון לקפה וסלט. מחכה ליום שהיא תצא מחדרה, תאהב אותי שוב חזרה ותהיה נחמדה. ארגיש שוב טוב עם עצמי, שצריכים אותי כמו בזמנים שהייתה קטנה, זמנים שהיתה קוראת לי לספר לה סיפור ולתת לה נשיקה. רוצה לחזור ולהרגיש שאני אמא אהובה.
