סוף יום הגיע, רגע לפני שאת נכנסת למיטה, הבטן שלך מזכירה לך, שעוד שבוע הוא מתגייס לצבא. בזמן שאת מצחצחת את השיניים ועיניך כמעט נעצמות, הוא מבלה עם חברים עוד כמה שעות של חופש ואחווה.
כשיחזור לפנות בוקר, הוא ישלח לך הודעה שהגיע הביתה, חתומה בלב ונשיקה. ואת בבוקר, לפני שתפתחי את חלון הדאגה, תיכנסי לטלפון לקרוא את ההודעה. הלב והנשיקה יחממו את ליבך באהבה, וליתר ביטחון תפתחי את דלת חדרו ותראי אותו ישן, שלו ורגוע על המיטה, הבגדים והנעלים שלו זרוקים על הרצפה.
את תעמדי בפתח החדר, תשעני על משקוף דלתו ותזכרי בימים שהיה קטן, צמוד למוצץ מגומי עם תלתלים על ראשו. תזכרי בגיבורי העל שבנה מלגו, בסיפורים שסיפרתם אחד לשניה לפני השינה. תזכרי איך חיכית לסוף היום, לשקט שאחרי הסערה, לרגעים בהם ישן ונשמת לרווחה, עוד יום עבר ואת מעט חופשייה. תזכרי, תתגעגעי ותבקשי ממנו סליחה.
כמה היית משלמת לחזור לימים ההם. כל גופך כמהה לחיבוקים שהיה רץ לתת לך אחרי הגן, מידי פעם בגינה ולפני השינה. מתגעגעת לשבת לידו עד שיירדם ולצעדים הקטנטנים שלו שהתעורר והגיע אליך למיטה. היום כשהוא עוד רגע מתגייס, את רוצה לבוא איתו, לשמור עליו ולהלחם במקומו. את התלתלים יגלחו חבריו ואת, תאספי אותם בכניעה מהרצפה. תחכי לו שרק יחזור ותתפללי לאלוהים שישמור עליו. כמה מהר הזמן חלף, כמה מהר גדל. ואת נשענת על משקופו, רוצה ללטף אותו אך מפחדת להעירו, מייחלת שיקום ושיהיה לך עוד קצת זמן איתו. זמן לחבק, לשבת לידו, להקשיב, להתבונן ולנשום עוד נשימה אחת של ריח שערותיו לפני שיגלחו את ראשו.
רק שידע שאת פה, יציבה, איתנה, כמו סלע תהיי עבורו. אוהבת ומחכה, גאה וסומכת עליו. נכון, את יודעת ומשלימה לאט שהוא כבר לא הילד הקטן, הוא בחור צעיר, גבוה, חסון ואיתן. אך תמיד יהיה הוא בנך, פרי בטנך, אהוב ליבך ומוגן. תתגעגעי לבגדיו הזרוקים על הרצפה, תתגעגעי לבלגן.
