הילדים מתחילים לפתח את הדמיון ולהכנס לדמיות כבר בגיל צעיר. אנחנו נראה ילדה כבר בגיל בת שנה וחצי רוצה לשים אודם כמו אמא או ללבוש שמלה ונעלי עקב הגדולות עליה באלף מידות, והרי היא אישה.
אם יש לנו ארגז תחפושות בבית, זו ברכה ואנחנו נראה שהילדים מתחפשים במשך כל השנה לדמות שהם היו רוצים להפוך ולהיות, עם כל הכוחות שיש בדמות ובעיקר, בדמיונם.
אבל דווקא בחג פורים הילד לא רוצה להתחפש. דווקא בפורים כשאנחנו מלאי רעיונות, מלאי ציפיות ועם ים של כוונות טובות, לא משנה מה נציע לו, לא משנה כמה נוחה תהיה התחפושת, הילד מסרב בכל תוקף להתחפש. קנינו אביזרים, הזמנו מהאינטרנט לפני שלושה חודשים, שרק יגיע בזמן וכולנו נהיה מאושרים.
מה למען השם הקטע של הילדים?
להתחפש זה אכן קטע, קטע טוב ובריא, מלא דמיון, תחושת מסוגלות ויכולת בלתי מוגבלת. הילד הבוחר מרצונו להתחפש, מצייר בראשו את How life should be. מייצר את ה"אני" המיטבי שלו: "אני החזק, אני הגיבור, אני הנסיכה, אני במציאות מדומה, גם אם כל מה ששמתי עלי היא גלימה או כתר מנצנץ או אפילו אודם אדום בוהק בדיוק כמו למלכה. מספיק פריט קטן אחד שהופך אותי לחלק מהאגדה."
אבל בדיוק שמגיע פורים, כשכולם מתחפשים, כשיש לחץ בחוץ על מציאת התחפושת המתאימה, שאמא פתאום מתלהבת מתחפושת של דובי חמוד או כלבלב, כובע של ארנב עם אוזניים או מיני מאוס, דווקא אז הילד שלנו מסרב להתחפש.
הילד חווה באותו הרגע לחץ המגיע מצפייה מוגזמת של ההורים, להיות דמות שהוא לא. צפייה מוגזמת להפוך חלק ממופע הבידור של ההורים, שאינו קשור אליו בשום צורה. אם יכול היה לדבר את עצמו, היה אומר: "דייי, עזבו אותי במנוחה! אמא בבקשה תחזרי להיות אמא רגילה". אם הוא בוחר להתחפש ביום שיגרתי תוך משחק דמיון, פה מבקשים ממנו לעטות דמות שאין לו רצון להפוך אליה, במיוחד שהאמא כל-כך רוצה לעשות לו רק כמה תמונות למזכרת ולהנציח את כמה שהוא חמוד בתחפושת או יותר נכון, כמה שהוא סובל בתוכה ורחוק מעצמו שנות אור.
בדיוק כמו בחנוכה, פורים או מסיבת יום הולדת בגן, בדיוק כשאת מצפה שהוא יירקוד את הריקוד שרקד כל השנה, התאמן בבית והראה לך עשרות פעמים. בדיוק באותו ארוע הוא נחבא אל הכלים ורוצה אותך ורק אותך, יושב עלייך, נכנס בתוכך ולא מתקרב לסביבה. מבקש בליבו: "בבקשה תאהבי אותי כמו כל יום, ללא תחפושת, ללא הריקוד, ללא המופע וללא התמונות שתשלחי לכל המשפחה, בבקשה תאהבי אותו ללא תנאי". הוא רוצה אמא איתנה שתעשה לו Holding ותהיה יציבה בכל הטירוף והשגעון שמתחולל בחוץ ושאינו קשור לעולם הדימיון שלו, אלא יותר לעולם ההשרדות.
בובת הליצן הענקית שמגיעה לגן ומנסה להצחיק את כולם, מפחידה את הילד שלך כי היא ענקית, לא אמיתית, עם פיאת שערות צבעוניות וחיוך מלאכותי קפוא מאיפור שלא משקף שום שמחה או הבעה. הליצן הזה מפחיד, הבובה הזו לא קשורה למציאות שלו או לדמיון שלו או לרגש השמחה שאי פעם חווה. היא יותר מפחידה, מטרידה ומעוררת אימה.
אז מה ההצעה שלי אלייך?
חג הפורים, כמו כל חג חגיגי ומלא סמלים, סביבונים, אוזני המן או מצות, הוא חג של חירות ובחירה. תני לילד לבחור מה היה רוצה ללבוש, האם הוא רוצה לרקוד והאם נוח לו להצטלם בכל ההמולה. החג הוא עוד הזדמנות לתת לו את הבחירה והאפשרות להיות הוא עצמו או אולי דמות מתוך סיפור או אגדה. חזקי את הבחירה שלו, תעודדי את האותנטיות שבו, את הידיעה שלו מה עושה לו טוב ומה עושה לו רע. וכן, ייתכן שעבורך זו תהיה בהתחלה אכזבה, אך אולי אם תדעי שבכל הקשור להתפתחות הילד, זו הברכה הכי גדולה, תבואי לחג הזה יותר שלווה.
