ביום שלישי האחרון, כמו גם בשני, שישי וראשון, ישבו ילדיי על הספה בסלון והתווכחו על תוכנית בטלוויזיה. ביתי בת השבע רצתה לראות תוכנית אפייה ובני בן האחת עשרה, את יכולות העל של סופרמן המופלא. הם ישבו והתווכחו, הציגו טיעונים משבועות קודמים, הריב ביניהם התפתח ועלה, ופתאום בני בקול קרא: "אל תעברי את הפס הזה של הספה, הריבוע הזה שלך וזה שלי!", התקבלה לה החלטה. ביתי מתבוננת על הפס בתדהמה: "את הפס הזה?… אוקי, אז אל תעבור אותו גם אתה".
חברים יקרים, אני מצהירה קבל עם ועדה, נוצרה לה מדינה אצלי בסלון על הספה. יש פס של חומת ברלין וחלוקה מדוייקת על המפה, שגם פינק פלויד לא ישבור אותה.
ביום שלישי האחרון, שלא כמו שישי, רביעי וראשון, נוצר לו גבול חדש וטריטוריה מבוצרת בקפידה. מתבוננת מהצד ותוהה, מה אם ארצה לשבת בלילה עם הקפה ולראות איזו תוכנית טלוויזיה, בטח לא אחשוב על איזו מדינה בחרתי לשבת ועל החומה אתרווח לי בהנאה.
הגבולות נודדים לחיפה
בשבת האחרונה כשנסעתי עם הילדים לאחותי בחיפה, אני זוכרת שעם כניסתנו לביתה, היה שקט רועם וכעס כבוש בדממה. האחיינית שלי מבלה בחדרה, יושבת על המיטה עם מבט של תסכול לראות מי הגיע. "את לא יוצאת מהחדר שלך!" אחותי אמרה בתקיפות מאיימת, חצי צעקה. האחיינית שלי קיבלה עונש לא לעזוב את הטריטוריה הקטנה, בה מצויה מיטה, ארון בגדים, שטיח קטן ושולחן כתיבה. אך למחרת, בזמן שבילתה האחיינית שלי יום חופשי מחוץ לחדרה, שכלל שהות בבית הספר, חוג בלט ובילוי קצר אצל חברה, הייתה לאחותי ולי שיחה ארוכה.
דיברנו על ילדינו המתבגרים, על הריבים האין סופיים, על המפגשים עימם הקצרים, על המענה החצוף בבית ולפני אנשים, על חוסר השליטה ועל איך כל החיים שלנו בעקבותיהם משתנים. "איבדתי שליטה" היא אומרת ואני, מרגישה בבטן צביטת הזדהות מכאיבה. אנו מבקשים קצת סדר וגבולות בחיינו וכפועל יוצא, מנסים להשליט זאת על ילדינו. זה מתחיל בייאוש של עוד ערב סוער של ריבים ביניהם וקפיצות על הספה, ועובר לטונים גבוהים של צעקות, במטרה לקבל קצת שקט ושלווה.
קו ההפרדה
ביום שלישי האחרון, ממש עם קום שתי המדינות אצלי בסלון, התגלתה לנגד עיני האשליה. קו הפרדה, הינו קו המפריד באופן מלאכותי בין טריטוריה אחת לשניה. אך מי אותו קובע?
הרי באופן תיאורטי ואולי די מעשי, בכל רגע נתון, יכולה לעבור את הפס הזה, הבת שלי, בני וגם אני. גם מהחדר יכולה הייתה לצאת לה אחייניתי. אין לנו באמת את הכוח להחזיק את הילדים בתוך הגבולות באופן חד משמעי ואבסולוטי. אז מה? האם השליטה שלנו בגבולות לילדים זה משהו אמיתי?
זה גבול שקבענו אנחנו, ההורים בשביל להרגיש בשליטה על אחרים יותר קטנים. הגבולות הם קווים דמיוניים שנותנים לנו להרגיש חזקים לרגעים מסוימים. אך אתם יודעים מה? האחיינית שלי תגדל ותפסיק לפחד מעונשים וביתי יום אחד תבין שהפסים אותם לא קבעה לעצמה, לא באמת אותה מחייבים.
אז האם זה גבולות אמיתיים או חזיון תעתועים, מה עושים?
'גבולות לילדים', פסים וקווים, הם בעיקר אשליה של כוחות דמיוניים, שלנו ההורים. אנחנו יכולים להפציר עד אין סוף בילדנו, אך הם לא תמיד יקיימו את בקשותנו, במיוחד אם יכללו הרבה עונשים ותנאים. זה נכון שאנו נרגיש שולטים, אך התחושה תתפוגג לה מהר מאוד ולמצב הקודם אנו חוזרים. הגבול האמיתי קיים אצלי בפנים. הגבול היחיד הוא הגבול שאנחנו שמים לעצמנו, מי נבחר להיות ומה אנו עושים. "חשבתי לראות איתכם טלוויזיה, אבל זה לא נעים, אני הולכת למטבח לאפות משהו טעים" ואז לפתע: "אפשר להכין איתך אמא?" הם אומרים. "אני רוצה שיהיה לי אתכם נעים, אז תפתרו את הויכוח ביניכם ותחליטו מה אתם עושים". הגבול הפנימי אומר לי מה ארצה ובהתאם כיצד אני אנהג. 'הגבול החיצוני' בילדים הוא אשליה שאחנך אותם והם ינהגו כמו שאני רוצה, לעד.
הרי לא באמת אוכל להקים לי מדינה כשאני תוחם את שכנותיי. זה יחזיק מעמד, עד מתי? אוכל להקים לי מדינה שאדע מהו הגבול שלי בהתאם לצרכים שלי ושל חיי. לא אוכל לקבוע מה יעשו שכנותיי, אך אדע מה הגבול שלי ושם אעמיד את עצמי על המשמר ואת ערכיי. הרצון לשיתוף פעולה יגיע אם אשלוט רק בעצמי ובעקרונותיי.
גבול הסיכום
לאחר שכמעט חובר לכל מדינה על הספה הימנון, הדגל עלה באיטיות מעלה, בדרכו להתנוסס בקצה התורן בגאון, החלטתי לאחר הכנה של עוגיות חמאה לחזור לסלון. ראיתי את הילדים שלי צופים בתוכנית אפייה. הם דיברו על מקרונים ועוגות שוקולד מזוגגות בקפידה. במבט מהצד ביתי החלה לשלוח את רגלה לעבר הפס על הספה. נראה שבין המדינות החלו לשכון יחסי שלום ואחווה.
