לפעמים את יכולה להרגיש איך הפחד הופך לחרדה. רגעים לא צפויים שמתחילים מאיזו דאגה לא ברורה אבל הבטן מתהפכת ולא שקטה, הדופק עולה ומתחיל לפעום בחוזקה. את טרודה בעבודה, מרגישה לא מוערכת ושקופה, מאחלת לעצמך יותר תשוקה בחיים ובכלל בכל מה שאת עושה אבל מפחדת משינוי כי כלכלית את מרגישה לא בטוחה. את חוזרת הביתה לערימה של כביסה, בלאגן שמחכה לך מהבוקר כשיצאת בסערה, ארוחת ערב וילדים רבים באוטו לתשומת הלב שלך כשאת כל-כך עייפה. ואז הילד חוזר מהגן ומספר לך שיואב זרק עליו דלי מלא חול וזה כאב לו נורא.
את מפנה בקושי בליבך עוד מקום, שהיה גם ככה צפוף נורא ושואלת אותו ",ומה עשית?!" והוא עונה, שהוא בכה לבד בפינה. את שואלת שוב: "ולא הלכת לגננת להגיד לה?" וזהו, מפה כבר לא משנה מה הוא ענה, כי הכאב שלו כבר הפך לשלך, מהול בכעס פנימי על יואב, על הגננת ובעיקר כי שפכו עליו חול, שנכנס לך בכל הגוף והנשמה.
בליבך את אפילו מייחלת, שיהיה מסוגל להחזיר והלוואי שהיה מרביץ לו חזרה. את שונאת את יואב וגם את אמא שלו, שאותו היא לא חינכה ואפילו את הגננת, על זה שלא התערבה. אוספת את עצמך בחזרה ושואלת: "אולי נזמין את נדב אלינו הביתה? תשחק איתו בלגו החדש או תבנו יחד את האוהל שסבתא קנתה?" והוא משיב ואומר: "נדב הולך ליואב היום, והוא אמר לי שאני לא מוזמן אליו יותר והוא לא רוצה להיות איתי בחבורה".
את מרגישה בליבך את הפחד ששכן שם לפני מתחיל להתפשט לך בגוף ולהרגיש כאילו נשארת את לבד, ללא חברים, בלי כוחות ובודדה. לפתע מתגנבת הרגשה של בדידות נוראית בתוך כל החיים האלו, תחושה כבדה של נטל ומעמסה. מגיעה הביתה ומקבלת את הילד שאת הכי אוהבת בעולם, מספר לך שעבר עליו יום נורא.
זונחת הכל ומוכנה שיביא כל חבר, שישחקו ותראי אותו שוב שמח ומשתולל, שכל מה שהיה בגן כאילו לא היה. לעזאזל הבלגן, תכיני להם פיצה ואולי אפילו תאפו יחד עוגה. אך נדב הוזמן ליואב ולילד המתוק שלך עדיין כואבת המכה. תחושת חוסר האונים, העלבון המהול בכעס, הכל מתפשט במוחך כמו סופה.
פתאום אחר-הצהריים תמימים הופכים להתקף של חרדה. מחשבות מציפות את ראשך, שאולי יש לו בעיות חברתיות ולמה הוא לא יכול לחזור שמח ולרדת עם כולם למטה. איך יכול להיות שהגננת לא הגנה עליו כפי שהייתה צריכה. הלוואי ופשוט היה חוזר מהגן ואומר בלשון סתומה ולא מפרטת: "היה כיף" וקופץ עם כל החול בנעליים על הספה. שינדנד לך כל הדרך חזרה מהגן שהוא רוצה להישאר למטה, לשחק עם ממטרה בגינה, להירטב או ללכת יחף כשרגליו אוספות את כל הלכלוך במדרכה. שתוכלי להתעסק עם הפחדים הקודמים שהיו לך ולא לקבל עוד פחד ענק ששם לך, כמו מראה בפרצוף, שאולי את פשוט אמא גרועה. היום מסתיים, הוא כבר מקולח במיטה והחרדה רק גדלה, תוך שמתווספים להם גם רגשות אשמה. "אני צריכה להזמין לו יותר חברים, לדבר עם הגננת, להתקשר ולספר לאמא של יואב כמה הבן שלה נורא, לחזור יותר מוקדם מהעבודה או אולי פשוט לדבר עם חברה כדי שתגיד לי שאני צודקת ושפויה". הלוואי שמישהו היה יכול לקחת לך את כל הפחדים ולהבטיח לך שהעולם לא באמת גדול עליך כמו שאת מרגישה. הלוואי שהבדידות הזו הייתה נעלמת ובמקום פחד, היית מרגישה בטוחה.
