אנחנו ההורים מייחלים ומקווים שהילדים שלנו ישתפו אותנו ויספרו לנו על עצמם. שנדע באמת מה קורה איתם. נוכל לעזור, לחבק כשצריך, להיות שם עבורם.
אנחנו רוצים לדעת איך היה להם בגן, עם מי הם שיחקו, האם השתתפו בכיתה, האם הם חשים פחד או בושה. מה הוא ראה ביום הראשון ללימודים, ליד מי ישב והאם יש לו ממי לקחת את השיעורים. איך הרגיש שהמורה הוציאה אותו מהכיתה ואפילו מה עשה בפעם הראשונה שאת הכביש לבד חצה?
אנחנו יושבים איתם אחר-הצהרים כשאנו חוזרים מהעבודה ושואלים אותם: "איך היה?" ומה שיש להם לומר כתשובה זה: "כיף" או כשהם גדלים יותר, זה הופך ל"סבבה".
"אולי תספר לי עוד מה בדיוק עשית, הגעת לכיתה בזמן? ומה המורה אמרה?" וכשהוא לא ממש עונה את ממשיכה: "אכלת את הכריך ששלחתי לך עם החביתה?" אך כל שאלה אנו מרגישים את ההתרחקות וכל שאלה מייצרת אצלם יותר הימנעות.
אז איך עושים את זה? איך נגרום לילדים שלנו לשתף אותנו?
אז זהו! שהתשובה מתחילה בעובדה מאוד חשובה: אנחנו לא יכולים לגרום להם לשתף אותנו, אנחנו כן יכולים לאפשר להם מרחב בטוח לשיתוף. רק אם נייצר להם מרחב בטוח, קרוב ואינטימי בנינו, יתפתח אצלם הרצון לשתף. וזה חברים, עיניין של השקעה כמו בכל מערכת יחסים:
-
שתפו בעצמכם
כן כן, אתם פוגשים את ילדכם החוזרים מהגן או בית הספר, שתפו אותם איך היה לכם היום. ספרו להם, ברמת הגיל שלהם, מה חוויתם, איך היה לכם, מה הרגשתם ואיך התגברתם. אפילו מה אכלתם לארוחת הצהריים עם החבר לעבודה ואם היה לכם טעים או אולי תבחרו משהו אחר לאכול בפעם הבאה. שתפו אותם! למדו אותם שזו אופציה. הורים רבים תופשים את תפקיד ההורה המראיין ושואלים שאלות את הילד החוזר הביתה. אך הילד מרגיש שהוא במרכז הפוקוס ההורי ומתחקרים אותו במטרה לדעת. שני הדברים הללו לא נעימים. למדו אותו להקשיב לסיפור שלכם, להקשיב לאדם אחר, להתעניין, לשאול אתכם מה אכלתם לצהריים ועם מי "אתם שחקתם בעבודה", למדו אותם ששיתוף זו אופציה שיכולה להיות ממש נחמדה.
-
תתענינו בילד באמת, ללא ביקורת
כשהילד מחליט לספר לכם משהו שקרה בגן או בבית הספר, אם חטף את הצעצוע ליובל או יצא מהכיתה לשרותים ולא ממש חזר לכיתה, נסו לא לראות זאת בעיניים הוריות מחנכות, אלא בעיניים שלו: מה הרגיש באותו רגע שחטף את הצעצוע, ממה נפגע ומה עזר לו אחר כך להרגע. תתעניינו! מה קרה שיצא מהכיתה ואם נהנה לא לחזור אליה, מה בזמן הזה עשה ומה גרם לו הנאה, תתענינו בו! אם תסיטו את תשומת ליבכם ממנו ותעברו לעצמכם, לביקורת ההורית המחנכת: "אתה יודע שאסור לחטוף והיית צריך לפנות לגננת", אז זהו, איבדתם אותו, הוא נחסם. הוא ילמד: ששיתוף = ביקורת. לא נוכל לייצר שיתוף וקירבה, כשמולנו יושב ילד מתגונן. חייכו אליו, תשאלו שאלות, תתענינו בו בכנות.
-
נירמול – תנו לרגשות שלו לגיטימציה
תנו לו להרגיש טוב עם עצמו. גם אם חטף את הצעצוע ליובל, שקפו לו "זה נראה שממש כעסת". אתם לא נותנים לגיטימציה למעשה אבל מנרמלים את רגשותיו ומבינים שכעס. "היית עצוב שלא היית חלק מהמשחק?" אין פה עידוד התנהגותי, יש פה נירמול רגשי ואמפתיה. הילד לומד שאנחנו מבינים אותו וזה הדבר הכי חשוב לנו כבני אדם, התחושה ש"אני מובן". מותר לו לכעוס, מותר לו להיות עצוב ונתמקד בזה, בלי להתמקד בהתנהגות שבחר. תנו לו מרחב מובן, מוגן, אמפתי ואוהב.
-
להודות לו על השיתוף!
"אני שמחה שבחרת לספר לי, תודה. אתה חשוב לי ואני רוצה לדעת מה איתך". תבחרו את המילים שמתאימות לכם ותודו להם. זה לא מובן מאליו שילדים משתפים אותנו ואל לנו לקחת את זה כמובן מאליו. תודו להם, ספרו להם כמה הם חשובים לכם ותמיד טוב לצרף גם חיבוק. זה יאפשר להם לגשת אליכם יותר.
לסיכום: שיתוף זו קירבה, זו אינטימיות, אותה אנו מאחלים בקשר שלנו עם ילדנו, ובכלל בקשרים עם אהובנו.
חישבו על-כך: בכל מקום שתרגישו שאתם אהובים, רצויים ולא שופטים אתכם, תרצו להיות ולהשאר. כך גם ילדכם! בהצלחה.
