כל שנה כשמגיע הקיץ, מגיעה איתו זיעה לחה ודביקה של עומס חום וטמפרטורה גבוהה. עם החום הגדול, קרם הלחות וכובע המצחיה, מגיעה גם כתובית מודגשת בכחול כהה – "ברוכים הבאים לקייטנה". חלפה לה השנה, הסתיימו הגן ובית הספר ובשבריר של שניה הגיעו חבוקים יחד, השוקו והלחמניה.
כל שנה אני חשה כאילו הפתיעו אותי מחדש, "כבר חלפה לה שנה שלמה? אני לא מאמינה". יש באמירה הזו מנגינה קבועה וטונים גבוהים, החולפים בין הברה להברה. יש משהו בשינוי הזה, בין שנת הלימודים לחופש הגדול, שדורש הערכות, כאילו לאיזה מסע בין יבשות, המון הכנות, תאומים בין הורים על הסעות ותוכניות.
הקושי לחלץ מכל הרעש והבלגן הזה איזו שיגרה זעירה שתבטיח ידיעה, שהכל יחלוף בבטחה, במהרה ועכשיו!
חשבתי לעצמי ערב אחד, מה בדיוק בחופש הגדול כל כך מבולגן ולמה הוא מאיים עלי כאילו לקחו לי את ציר הזמן והפכו לי את מחר לאתמול ואת הלילה ליום?
אם נתחיל באיזשהו שיווי משקל, זו תהיה דווקא אמצע השנה, הכל רגוע וברור באווירה. אמנם יש שיעורים, מארחים חברים, ימי הולדת, מבחנים, יום הורים אבל זו השגרה לטוב ולרע.
ביומן שלי יש מקום לכל דבר, שני ילדים, מלא חברים, ידוע קיים ודי מאורגן. ביום ראשון בלט, בשלישי חוג מדעים, ברביעי חברים, שני וחמישי אחה"צ עם ההורים, שישי יום קצר, קפה בארומה והחלפת חולצה במידה לא נכונה לילדים . שמונה וחצי הולכים לישון, בשש וחצי קמים. דברים נכנסים ליומן ובאותה מידה גם יוצאים.
אבל מה קורה כשהיומן משתנה ובמקום יום ראשון ושני, רביעי וחמישי, רשומים להם יום שוקולד, יום מים, מתנפחים וחופש בשישי?! למה אי אפשר פשוט להתרגל לבלגן?
עמי ותמי בסיפור של כיפה אדומה – אין סדר בחופשה
בהרגשה שלי מדובר בציר הזמן ומה שהוא מכיל בתוכו, הוא המאפשר לי טווח ראייה. אני רואה רחוק, אני רואה קרוב ואני משתנה בהתאם לסביבה. יש איזון גם אם חיי השגרה משתנים, העיקר שקוראים לזה ימי לימודים. כי כל עוד ההגדרה קיימת, היא מהווה איזה עוגן של מערכת סגורה, אין גלישה של חומרים וישנם גבולות גם אם דמיוניים.
כשמגיע החופש הגדול, ההגדרה עצמה פותחת את הכל. החופש, לפי הויקיפדיה, הוא מושג מופשט המתאר העדר אילוצים ואפשרויות פעולה לא מוגבלות. עכשיו אתם מבינים? בהעדר אילוצים, למה מחר מצפים? למתנפחים, מים או עמי ותמי עם שוקולד וממתקים? גם אם אני מתכננת בקפידה דברים, רק בהגדרת החופש, הדברים הופכים לנזילים. אם חשבתי ללכת מחר לבריכה, המילה חופש שינתה את התכנון לסדנת בישול ויצירה. כי הכל אפשר לדחות למחר, מה בוער ולמי זה משנה בכלל.
ואם קבענו לצאת בתשע וחצי, אין צלצול שיכנס את כולנו בכיתה, כל אחד יוצא מהבית אחרי שהכין את התיק בדקה האחרונה. כשנפגשים לבסוף באחת עשרה, התחושה היא שאיחרנו בשעה וחצי אבל עובדתית, זה לא משנה את החופשה.
אולי רק המחשבה שחופש זה זמן לשינויים מהירים מעייפת אותי. ואולי אני כן טיפוס של אפשרויות פעולה מוגבלות ואילוצים? כי גם בתוך מערכת משתנה לגמרי, צריכה להיות איזו מערכת סביבה, איזו גלקסיה שמגדירה את שלל הכוכבים המפוזרים. לנסות ליצור איזה שביל חלב, שעליו השוקו והלחמניה יושבים.
בתוך אותה מערכת סגורה, גם אם תהיה מאוד גדולה, יזוזו להם דברים, שמאלה, ימינה, אחורה וקדימה, אבל עדיין יהיו להם אבא או אמא או שניהם, כאילוצים.
אני חושבת שהאיזון שאשמח לקבל חזרה, לא תלוי רק בשוקו ולחמניה אלא יותר בהגדרה. יש חופש של חודשיים בתוך ציר של שנה. יש כמה ימי שוקולד, מים וחגים, בתוך שלוש מאות שישים וחמישה ימי לימודים. ויש גלקסיה מלאה בילדים, שגם אם היא ענקית, יש בה גבולות ואילוצים.
