החופש הגדול שוב בכותרות, הוא טומן בתוכו חוויות נעימות וכאלה שקצת פחות. במסגרת חופשה עם הרבה כוונות טובות והוצאות, לקחתי את הילדים לצפון, לעיר האהובה עלי במיוחד, חיפה. לחלקכם היא אולי סוף העולם צפונה, חלקכם צפוניים יותר ויצטרכו לנסוע מעט דרומה, אך עבורי היא בדיוק במקום הנכון. לא הייתי מזיזה אותה לשום מקום. לא ימינה ולא שמאלה, לא הייתי מחליפה את האוויר ועצים, לא נוגעת בים וגם לא באנשים, הכל טוב בדיוק כפי שהוא, כמו בילדות, כמו בסיפורים שלי לילדים. יש בה אוניברסיטה שמריחה אוויר הרים וספרים ויש בה טכניון שמחזיר אותי לימים שהייתי באה לאחותי לביקור ואפילו נשארת כמה ימים, גם שהבית במרחק אוטובוס אחד של עשרים דקות עם פקקים. אז חיפשתי חופשה, כזו שתהיה מהנה לילדים ומהנה עבורי, ארזנו כמה חפצים, קנינו את כל השאר בקניונים השזורים בדרכים, ויצאנו.
הנסיעה הייתה נעימה, הילדים מאחורה מדברים, משחקים ושירים, אפילו לא רבו והיו מתוקים. הייתה לי תחושה, שאולי אני סתם מגזימה תמיד והם בכלל חברים טובים. הנוף היה מוכר והדרך לא השתנתה, למעט כמה מחלפים ומנהרות חדשות בכניסה ובתוך חיפה. על אף השלטים, שאולי ברובם הם ברורים, אני בחרתי להתחבט תוך כדי קריאה, אם מה שמצויין שם הוא נכון או אולי טעות בכתיבה. אז הלכתי לאיבוד קלות, אבל נהנתי מכל פנייה. הילדה שלי בת ארבע וחצי, שאלה אותי אם ללכת לאיבוד זה טוב או רע. קצת התבלבלה כשראתה אותי נהנית ב"ארץ האיבוד" המופלאה.
ואז החלה החופשה, כמו בימים שגרתי שם, בתי קפה, הופעות בקונכיה, פיקניקים ביערות, הליכה רגלית מרמת גולדה לדניה וחזרה, אם לא נספור ונאמר על בערך, עזבתי כמעט לפני עשרים שנה.
ביום רביעי החלטתי לפתוח את הבוקר בבית קפה בגרנד קניון, יש שם וופל בלגי נהדר לילדים וקפה מופלא עבורי. התלבשנו, נמרחנו ויצאנו. הילדים מאחור חשבו על הגלידה שתבוא ליד, אני חשבתי על הפוך גדול וזמנים מודרנים בצד. חשבתי גם על הפלסטרים שאני צריכה לקנות בסופר פארם ועל חנות לכלי בית שראיתי בדרך ולא הייתי בה מעולם. אז התחלנו בבית הקפה, למען בוקר מושלם.
אבל אז פתאום בלי שום התראה מוקדמת, ילד אחד נעלם. הילד הזה הוא שלי, אני אוהבת אותו בכל מאודי ואין לי מושג איפה הוא וגם באיזה שלב בדיוק בדרך המשכתי, שהוא לא איתי. בהתחלה עברה בי מחשבה שהוא בן שמונה, ילד בוגר, עם יכולת ביטוי לא רעה, מדבר עברית כמו כולם, שואל שאלות, לפעמים אפילו יותר מידי והכל יהיה בסדר כי הוא בחיפה, ארץ האיבוד המופלאה, לא בארה"ב או אירופה. בעוד המחשבה המרגיעה הזו עוברת בראשי, אני מרגישה פתאום מעין דחיפה של מחשבה אחרת לגמרי ושונה. "הילד שלי בן השמונה נעלם!" אין לו מושג ירוק בחיפה, הוא נמצא בגרנד קניון, שלא סתם "גרנד" הוא נקרא. הוא ענק ויש בו שבע קומות וכולן פתאום נראו לי כל-כך מפחידות. הילד שלי אולי מדבר עברית אבל הוא לא באמת שואל הרבה שאלות, אלא רק שהוא מרגיש בנוח, איתי בבית, לקבל תשובות. הלב שלי לא פעם ככה מעולם, גם לא בהליכה בין רמת גולדה לדניה, אפילו לא בריצה לסטלה מאריס עם רוח מהים. מה שרציתי באותו רגע זה לראות את הפנים המוכרים והמחייכים של ילדי, אז הלכתי לבית הקפה, כאילו מקווה לראות אותו אוכל וופל בלגי. מלאה בקצת ייאוש והרבה תקווה, הוא היה שם, מחייך כולו, מעט נבוך, קורא לי: "אמא!", בכזו שמחה. מבחינתו, הוא אמר לי שהולך לרגע, ומבחינתי, לא זוכרת שום מילה. הוא הלך לבדוק איזו חנות מוזרה, של מזכרות מכסף, שאותו היא סקרנה. אני להבדיל, צנחה נפשי שאולה, כשעולה ומתגברת בי הרגשה של בחילה.
הבן שלי הסתכל עלי ולא כל-כך ידע מה בדיוק הוא חווה, שמחה, עצב, אולי פחד או בהלה, איך בדיוק מתרגמים את הסיטואציה. התיישבתי, חיבקתי אותו ואמרתי: "נראה לי שהייתה בינינו אי-הבנה". ואז הוא ענה בחיוך: "נראה לי גם, אמא". חייכתי אליו, ביקשתי כמה רגעים של חיבוק ובזמן רגוע אחר, על האירוע נדבר. הוא נתן לי נשיקה ואמר לי שהוא חושב שהוא מבין מה הרגשתי ושלא הלך לאיבוד, רק התבלבל בדרך לחנות המוזרה.
אחרי הסערה חוזרת המחשבה לסורה
בערב, בזמן ההליכה והתפעלות מהנוף בלילה, שאלתי את עצמי, האם ללכת לאיבוד זו עובדה או הגדרה? הרי כל אחד יכול לחוות את זה בצורה שונה.
היום, תוך כדי הרגשה של חוסר אונים ובהלה, הרגשתי שללכת לאיבוד זה נורא. אבל ללכת לאיבוד יכול להיות די מסקרן ואפילו מאוד מעניין, בדיוק כמו המנהרות והפניות החדשות בחיפה. אבל האם זו הסוגייה?
הרי יש לי היכולת להעביר לילד שלי מסר ברור – "מאמא אין תזוזה", אבל אני לא בטוח רוצה. היום הוא היה עצמאי וחופשי, הוא היה לבד והרגיש ביחד, גם כשהוא לא איתי. הוא לא נבהל, הוא רק התבלבל ואם לא אבין זאת, זה יהיה עבור שנינו מאוד מתסכל. הילד גדל והופך לעצמאי, ול"ארץ העצמאות" הוא כבר לא לוקח אותי. יש לי את היכולת לדרוש את נוכחותי ויש לי את היכולת לברר איתו פרטים ובהתאם, לברך אותו לחופשי. אל תשאלו אותי מה אני מעדיפה, כי זה תלוי הרבה פעמים במחשבה מקדימה ותחושה. אני רוצה שיגדל בלי פחדים וינסה דברים, יחד עם הפעלת שיקול דעת והבנת ההגיון במצבים. אולי אני רוצה שישאר כמו שהוא, ככה אני אוהבת אותו, לא נבהל, חייכן וסקרן, לא רק בקניונים.
"ארץ האיבוד המופלאה" היא לא עובדה אלא הגדרה, כל אחד חווה אותה בצורה שונה. היא תלויה במחשבה, באדם וגם בסיטואציה. יש כאלה שהיו מחליפים את שמה ל"נוראה". אבל כל עוד היא בשמה נשארת, ללכת לאיבוד זה יותר טוב מרע. לפעמים אתה פונה בפניות חדשות, לפעמים חוקר מזכרות מוזרות ויש כאלה, שגילו ככה יבשות.
