את מתעוררת בשלוש וחצי לפנות בוקר ובראשך רצות המחשבות המוכרות. רצות בלופ של ויכוחים פנימיים, בין מה שהיה באמת, למה שהיה יכול להיות.
את רוצה לצעוק, לבכות, להסביר כל מחשבה, להוכיח לכולם שאת צודקת ושיחבקו אותך חזרה באהבה.
השרירים ברגליים, בעפעפיים ובכל הגוף קופצים ורועדים, יש לך תחושה של בחילה ופחד המתפשט על כל הגוף מבפנים. השעון מראה כבר רבע לחמש ולא נרדמת אפילו לדקה, הלוואי והיית מצליחה להסדיר לפחות את הנשימה. רוצה להתמוטט לשינה, אך הילדים תיכף יתעוררו ויבקשו את אמא.
את חוששת מהרגע שיעלה הבוקר, לעוד יום שתצטרכי לתפקד: לחתל, לחייך, להכין שוקו, לשלוח לגן ולצאת שוב לעבודה. ואת, עייפה, בודדה, נטולת כוחות וחסרת בית לנשמה. הדבר היחיד שאת רוצה זה לצאת לריצה או לקבל חיבוק מאמא, כשאת עצמך הילדה.
שואלת את עצמך, איך תעברי את היום, איך תעבירי דקה אחר דקה עד שיבוא הלילה הבא.
הלוואי ויכולת ליפול לידיים מחבקות, שיגידו לך שהכל יהיה בסדר ויקחו לך את המחשבות. הלוואי והיו לוקחים ממך את כל הדאגות והפחדים והופכים את הימים שלך לשלווים ושקטים. הלוואי והיו מבטיחים לך שיום אחד ייגמר הסיוט ותדעי ימים יותר טובים. הם רק לא יודעים שגם כשכל זה יעבור, תמיד תחששי שהחרדה שוב תחזור.
