יש רגעים בחיים שלי כאמא, שמשאירים אותי חסרת נשימה. זה קרה השבוע, באחד הרגעים באוטו לבד עם הבת שלי ותפס אותי בהפתעה גמורה.
אני אוספת אותה מכל מקום, כל שעה ביום ודקה נתונה: מהים, חדר כושר, הרכבת או חברים, אוספת אותה גם אם זה כבר מתיש ודורש ממני גמישות יתרה בלוח הזמנים.
היא יורדת מהאוטובוס, בתחנה בה אני מחכה, היא נכנסת לאוטו ועליי אפילו לא מביטה. "הי אמא" אני אומרת בציניות עדינה, "תודה שאת אוספת אותי מהתחנה". ואז אני מסיטה את המבט שלי מהכביש ומסתכלת עליה: "למה את בוכה??!!"
מנסה להריץ כל תרחיש אבל היא מתחילה בלי הפסקה ב: "אמא אני לא יודעת איך זה קרה". היא מספרת על אתמול שנשארה עד מאוחר ערה ודיברה עם חבר טוב באינסטגרם לתוך הלילה. "הוא היה ממש נחמד אמא, הכרתי אותו מזמן אצל דנה", היא אמרה. "הוא שלח לי הודעות וחשבתי שהוא מתחיל איתי, אז אמרתי לו שאני לא ממש בקטע. הוא לא התייחס אליי בכלל והתחיל לבקש תמונה”.
עצרתי את הרכב בצד הכביש, במה שנראה כמו חניה או מקום לפריקה. "הוא לא הפסיק לבקש, לא משנה מה כתבתי והוא גם הבטיח ונשבע, שלא יראה לאף אחד. הוא התחנן ואמר שהגוף שלי מדהים ואני בנאדם ממש מיוחד. הוא כל-כך לחץ, שהרגשתי כאילו הוא בחדר, למרות שהייתי לבד. לא רציתי להיות מגעילה ולומר לו, שהוא בכלל לא מבין אותי ואני באמת לא רוצה. אמרתי שאני לא מסוגלת לעשות דבר כזה ולשלוח תמונה. ידעתי בתוכי שאם לא אשלח, הוא ינתק איתי את הקשר וירכל עלי עם כל השכבה".
"אז שלחת??!!" כמעט צעקתי בטון קוטע, חסר סבלנות ונטול כל חמלה. "לא אמא!" היא חזרה בצעקה בוכה, "אבל עדיין אני מרגישה נורא". לא ידעתי איזה רגש מציף את גופי, אם זה כעס תהומי ונקמני או אהבה לבת שלי.
רק שעברו כמה שניות והיא נחנקה מדמעות, הבנתי שאני אולי זועמת עליו, אבל אני אמא שלה! חיבקתי אותה וניסיתי בעצמי להסדיר נשימה. חיבקתי חזק והיא אמרה: "אם הייתי שולחת תמונה אמא, הייתי מרגישה שאני הולכת בעולם ערומה". ליבי התכווץ וכאב כל-כך על מה שאמרה, ואז עניתי חזרה: "נשמה שלי, חיים שלי, אהובה, גם אם היית שולחת, הייתי מלבישה אותך באהבה!"
