ביום שבת לפני שבוע, ממש שחופשת העצמאות הסתיימה, החליטה ביתי בת השבע לעבור ממשחק המחשב, לאתר אופק לסיים את מחויבות שיעורי הבית שלה.
אחת המשימות הייתה לברך את המדינה ליום הולדתה. וכך היה: "מזל טוב לך מדינת ישראל יקרה, בת…אמא, בת כמה המדינה?" מחייכת אחרי שגילתה, שהיא כבר די זקנה. "שיהיו לך הרבה חברות, שהאנשים שגרים בך יהיו בריאים ושמחים, שתמשיכי להיות עצמאית וגדולה" מסתובבת אלי ותוהה מה זו העצמאות הזו, שלמדינה היא איחלה.
אחרי שהסתיימה לה הברכה, ביתי בת השבע שואלת אותי שאלה: "אמא, מה זו עצמאות? זה לעשות דברים לבד? כי אני יודעת לעשות הרבה דברים בעצמי, אבל אני לא תמיד רוצה".
בעוד ביתי מדברת בפתיחות לב האופיינית לגיל שבע, אני בהחלט יכולה להבין אותה. העצמאות יכולה להיות נפלאה, תחושה של מסוגלות, שליטה ובחירה. יחד עם זאת, עצמאות גם כוללת בתוכה אחריות גדולה.
מה האליה ומה הקוץ בה
כשאנחנו ילדים, מצבנו הטבעי הוא להתקדם ולרצות לעשות מה שהגדולים עושים. אנחנו מנסים להשיג את עצמאותנו בכל מיני דרכים. לא תמיד מצליחים ושוב מנסים. התינוק מנסה להוריד לעצמו את החיתולים. הילד מנסה לטפס על השיש ולהוריד כוס מארון כלים. ילד אחר מנסה לצייר גיבור על או לבנות מהלגו מטוס שנראה כמו צוללת, הטס למרחקים. אנחנו רוצים להמציא, לנסות, לחוות, ליהנות ולעשות. הילדים רוצים שנראה את המאמץ שלהם ולא את התוצאות. "אמא, תראי איך אני הולך על קצות האצבעות".
ואז מגיעים להם התיקונים, מאיתנו ההורים, שלגיבור-על יש גלימה ולא צעיף סביב צווארו. את הכוס אנו נוריד למגירה ולא נאפשר, במילים תקיפות, לילד לטפס על השיש לבדו. למטוס יש כנפיים ולא טלסקופ בזנבו. ולא מורידים חיתול בלי רשות כי התינוק עדיין לא שולט בצרכיו וגופו. "לא על קצות האצבעות, אתה תאבד שיווי משקל ותיפול" את אומרת לו.
אנחנו מסבירים לילדים בדרכים עקיפות, שלעצמאות יש מחיר שלא נעים איתו לחיות. הם גדלים עם תחושה שהם רוצים לבד לעשות, אך לא רוצים לשאת בתוצאות, כי מפחדים מהכשלונות. לימדנו אותם שטעויות לא מקובלות, או במילים אחרות: הם רוצים לבחור ולנסות, אך לא רוצים אחריות, לא רוצים לטעות.
אז אולי בלי לשים לב ואולי בלי כוונה, את פרדוקס העצמאות, אנחנו ההורים מביאים לילדים ולמדינה. מברכים את ילדנו לעצמאות רבה, אך מודדים אותם במדדים נוקשים של תוצאה והצלחה.
ביתי בת השבע רוצה שלמדינה יהיה טוב, שתחיה הרבה שנים אם אנשים שמחים ובריאים. בדרך, ישברו כמה כוסות ונאלץ אולי לוותר על סט, אחד או שניים, של כלים. ניתן לילד לעשות את צרכיו מידי פעם, עד שיילך לבד לשירותים. הוא לא רוצה לעשות לנו דווקא, הוא לומד כיצד בצרכיו שולטים. לגיבור על יהיה צעיף או גלימה משונה ואולי יחליט באופן יצירתי וללא ביקורת, שהוא יכול להפוך לדמות רגילה ובגבורה, אין תמיד צורך.
בינתיים אנחנו ההורים, נברך את ילדנו לעצמאות. נברך אותם מכל הלב, אך גם נראה להם זאת במציאות. נעודד אותם על המאמץ והדרך ונראה בהם את היצירתיות.
