כל פעם שאני חוזר הביתה מבית-ספר את שואלת אותי את אותה שאלה: "מה קורה מאמי, איך אתה?" אני אומר לך שהכל סבבה ואז את עוקצת בציניות: "אולי תגוון קצת את התשובה?"
וואלה אמא, למה את מצפה? מה את רוצה שאגיד לך? שהתבאסתי היום על המורה שכתבה לי הערה, כי לא נכנסתי לכיתה ונרדמתי על הדשא אחרי ההפסקה? שנכנסתי עם האוטו של אבא של רון במדרכה? את רוצה לשמוע שאין לי כוח יותר ללמוד והורידו אותי הקבצה? הרי אני יודע מה אני אשמע חזרה ומה זה יעשה לך בנשמה.
את תגידי לי שאני לא אחראי וזה קורה כי אני כל היום במחשב ולא הולך בשעה נורמלית לישון. את תהיי בשוק איך עליתי על רכב של ההורים של רון בלי רישיון. את תסתובבי עם פרצוף של מודאגת בבית ותספרי לאבא בשניה שיחזור מהעבודה. אני יהפוך לשיחת השבוע שלכם בארוחה, בחדר שינה ותאשימו אחד את השניה בחינוך וכל זה כמובן 'בלי שאני אשמע'. מה אני צריך את זה אמא, אחרי שגם ככה חזרתי מבואס ככה? כולי רגשות אשמה, מרגיש רע כי יש מחר מבחן והפסדתי מתמטיקה. יש לי מלא מחשבות בראש ולא חסרה לי דאגה. אני צריך גם את שלך? שתלכי בבית ותדברי לעצמך בקול רם: "איך יצא לי ילד כזה, אחרי כל מה נתתי לו וכל ההשקעה?".
אז וואלה אמא, אולי עדיף שלא תשאלי, כי תשובה כנה את לא באמת רוצה לשמוע וגם לא תקבלי. ואם בא לך ממש להיות אמא סבבה, פשוט תחייכי שאני מגיע הביתה, בלי ה"מה נשמע" ותגידי לי שאת אוהבת אותי לא משנה מה. תפסיקי עם הסצנות של האכזבה, הדאגה ופשוט תקבלי אותי כמו שאני, ככה. יש מצב שזה יעשה לי הרבה יותר טוב עם הזמן, אם אני אאמין לך שאת באמת כנה.
