אחד הדברים שאנו מלמדים את ילדינו, חוזרים עליו בעצמנו ומפריחים בכל שיח שני עם חברינו, "שכל כישלון, הוא מעבדה ללמידה". כבר המילה מעבדה, עושה לי רע. זה נשמע כמו שני שיקויים מתפוצצים, שפן עם אוזניים שמוטות חסר אונים ועכברים מפוחדים הרצים במבוך חסר יציאה. איך אני אמורה להתנסות וללמוד מכשלונות המעבדה, כשאני מפחדת להרגיש כמו עכבר, שבסך הכל יצא לחפש מעט גבינה?
זה מוזר ומעניין באותה התחושה, כי עולם האסוציאציה שלי מדמיין מחד מעבדה אבל מאידך, אני רואה גם תיבה. לא זו של נח השטה עם כל החיות בתוכה, לא תיבת המכתבים מלאת הפרסומות, חשבונות וחיובים. תיבת פנדורה, מסיפורי המיתולוגיה היוונית, חצתה לי את המחשבה.
כישלון ברגשות מעורבים
לפני כמה ימים ביקשה ממני ביתי בת החמש, שאקרא לה את אחד מסיפורי המיתולוגיה. אני ניגשת לספר, פותחת, מעלעלת, בעוד ביתי חסרת הסבלנות לוקחת את הספר אליה ואומרת: "על פנדורה, זה מה שאני רוצה". אישה פקחית, יפה וחכמה, הניחנה ביכולת מוסיקלית כלל לא רעה. פנדורה שקיבלה מזאוס, שליט האלים, תיבה במתנה, הייתה כל כך שמחה. זאוס רק ביקש ממנה דבר מה, את התיבה לא לפתוח, אף לא לרגע. פנדורה על התיבה הסתכלה, חשבה, דמיינה, הלכה וחזרה ולבסוף, לא התאפקה. פנדורה את התיבה פתחה ואז גילתה, שממנה יוצאים ללא הפסקה דברים כה איומים, שאותם אפילו לא הכירה. היו אלה רגשות הקנאה והתסכול, הכעס והכאב, הסלידה והשנאה. כן, ממש מהספר אני מעתיקה.
חשבתי לעצמי באותם רגעים, האם ככה נראית מעבדה לאחר יום שלם של ניסויים? הרי הדגש, הוא לא באמת על הנסיונות או הכשלונות במעבדה, הדגש הוא ברגשות היוצאים בעת הכישלון מאותה תיבה. עכבר מפוחד יכול שלא להמשיך לחפש לעצמו גבינה. ואז מה? למה זה כל כך כואב להיכשל, במיוחד בפרהסיה?
תחושת הכישלון – למה היא צמודה?
ישבתי עם עצמי, קראתי, אפיתי, סידרתי את ביתי, פיניתי דפים ישנים משולחני ואז לפתע הבנתי, שלא מהמעבדה אני חוששת, אני הרי אוהבת ניסויים, כמובן שלא את אלה הקשורים לבעלי חיים, אבל אני מתחברת לאתגרים. יש בי סקרנות לדברים לא מוכרים ולא מעט סבלנות לריאקציות איטיות ותהליכים. זוהי התחושה להרגיש לבד ולא רצויה אם לא אעשה את הטוב ביותר. אני חוששת שאם לא אצליח, אפתח את אותה תיבת פנדורה של תחושת בדידות, תסכול ושנאה ביני לבין העולם האחר. זה לא סיפור או אגדה, זו אני שמרגישה שהכשלון הוא נפילה איומה.
הכישלון כמיתוס או מיתולוגיה
כשסגרתי את הספר על סיפוריי המיתולוגיה, שנאתי את זאוס, שנראה לי כה מרושע. הוא נתן לפנדורה מתנה, אך טמן בתוכה רגשות של כאב ובושה. חיפשתי לביתי ספר עם רגשות יותר אוהבים והיא אמרה: "לא, אני רוצה שתמשיכי לקרוא לי מהספר סיפורים". נסיונות השכנוע שלי לא צלחו וארנבים ארוכי אוזניים מכובעי לא קפצו. המשכתי מהספר לחבר בקול מילים למשפטים, המשכתי לאחד מבחנות, רגשות ושיקויים. ניסיתי להתחמק מלפגוש את הכאב, אבל הוא ביקש ממני להמשיך לקרוא לו סיפורים.
אני לא יודעת לומר מה מניע אותי להתנסות בלא נודע, כנראה שלפעמים זהו הכאב העצום שקיים בתחושת ההחמצה. אבל אני לא אוהבת את הקונוטציה של המעבדה. אני יודעת שאכשל, מכירה את ההרגשה והיא נוראה. אז בבקשה, בלי משפטים חכמים, שהרגשות הרעים עם הזמן נעלמים. לצערי לא ניתן לפסוח עליהם וגם לא לסלקם. לא במעבדה, לא בחיים, אפילו בתוך המשפחה הם קיימים. רוב הזמן אמשיך לנוע לצידם גם אם הם מפחידים או כואבים.
