אחד הדברים שגורמים לי הנאה צרופה, הוא לנסוע לאחותי הגדולה, הגרה בחיפה. סוף שבוע עם הילדים וכל המשפחה. בין כל הרעש והבלגן, בין כל הכביסות, הבישולים והשטיפה, אנחנו מצליחות למצוא זמן לסיפורים ומעט נוסטלגיה. שלוש שנים של הרבה ניסיון מפרידות בינינו, שלוש שנים של כבוד, ובילדות אפילו הערצה.
שיעור ראשון לתחושת הביטחון
אתמול בפעם הראשונה, אחותי הזמינה אותי לזומבה. אני אמנם רוקדת ואת עולם התנועה אני אוהבת ומכירה, אבל בזומבה, אלוהים ישמור, אני לא מבינה מאומה. נכנסתי לאולם ואז ניגשה אלי בחורה, היא לבשה בגדי זומבה מיוחדים, שעד אותו הרגע, לא ידעתי שכאלה קיימים: "את חדשה", היא אמרה. ואני, עונה בליבי: "לא שמתי לב, באמת תודה". כלפי חוץ, הייתי די נחמדה ושיתפתי פעולה, אבל הרגשתי בין השורות, שהיא לא רוצה שאשתלב בשורה הראשונה, כי אני לא ותיקה. "יש פה באולם, מקומות קבועים", היא בחיוך ציינה. ואני, ממשיכה את הדיאלוג הפנימי, כזה שלא ממש בונה את בטחוני. בשלב מסוים, נגשתי לאחותי בשאלה, כולי ספק ותהייה: "איפה את חושבת שכדאי לי לעמוד?" והיא ענתה בפשטות: "איפה שאת רוצה, מה השאלה?"
אתם מבינים מה שאני מבינה? איזה כיף שיש לי אחות גדולה, שמרשה לי לעמוד בשורה השנייה, לראות את המדריכה, ללמוד את התנועות ולהרגיש חלק מהקבוצה. מה הייתי עושה בלעדיה? עומדת מבולבלת, חסרת החלטה ומדברת לעצמי בשורה האחרונה? לא לשווא הולידו את אחותי לפני, הכל למען היכולת להביט אליה בשקיקה ולשאול אותה שאלה פשוטה.
צפיתי שיהיה לי קשה בהתחלה אבל לא כפי שהיה. רקדתי כמו רובוט, לא הצלחתי להבין את התנועה. זה ריקוד לטיני? זה אירובי? מישהו מוכן למצוא פה הגדרה? אבל משום מה נהנתי, החלטתי שאני מסתכלת רק על הרגליים של אחותי הגדולה, לא הולכת על הידיים והקורדינציה בשלמותה. יצאתי מרוצה מהשיעור, הרגשתי שעשיתי משהו שונה, שאני לא רגילה. נכון שבקושי רקדתי, אבל ריבטתי לי בהנאה.
קורדינציה בריקוד של החיים
בערב, יצאתי למרפסת, לבדוק מה שלום הכביסה. בזמן שאני ממששת לראות אם התייבשה, חשבתי לעצמי כמה אחותי בחיי יקרה. לא יודעת למה, אבל משהו במחשבה הזו לא ממש גרם לי להיות שמחה. ביקשתי להבין מדוע בתחושתי, אותה אני כל כך צריכה?
במשפט הראשון ששאלה לשלומי, הדמעות החלו לרדת באופן מקומי. סיפרתי לה שאני רוצה זוגיות וקשה לי לבד להיות ומאידך, אני רוצה ללמוד מהלבד ליהנות. אחרי שנים עם בן זוג והרבה הרגלים, אני לא יודעת כיצד, באופן עצמאי, את כל המשימות משלבים. אני מרגישה לפעמים מעט אבודה, לא יודעת מה קודם למה וחסרה לי קורדינציה. אני אמא? אני אישה? אני מפרנסת יחידה? ואם אני כל אלו גם יחד, אז לא למדתי לעשות הכל לבד, יש לי לא מעט פחד. אני צועדת כמו רובוט, חסרה לי הטכניקה והדברים לא נראים לי מוכרים. מתבלבלות לי הרגליים ואני מאבדת שיווי משקל לפעמים.
הריקוד של החיים – מתחיל בילדות עם האחים
בין בגד לבגד, יבש או רטוב, הבנתי משהו שעשה לי קצת עצוב. אם הבנות בזומבה לא יקבלו את ריקוד הרובוט שלי בברכה, אחותי תמיד תאהב אותי, ותיקה או חדשה. אבל מה קורה כשאני גרה במרכז והיא בחיפה? אני רוצה שתהיה לידי, כי אותה אני צריכה.
היא נותנת לי להרגיש בנוח בכל שלב בתנועה, היא לא תבקש ממני לעבור לשורה האחרונה. לא אכפת לה אם אני נשואה, פרודה או גרושה, העיקר שאני שלמה עם עצמי ואם ההחלטה. אני יכולה לרקוד כמו רובוט או כמו רקדנית בלט, היא תעזור לי בכל שלב אם אתלבט. היא תסביר לי כיצד היא רואה את הדברים וגם אם לא אבין את כל מה שאמרה, כל תנועה שלה תסביר לי שהיא אוהבת ואכפת לה נורא.
אחותי הגדולה תהיה תמיד חכמה, שקולה ואחראית. היא זקופת קומה, בטוחה בעצמה ועצמאית. גם אם היא לגמרי לא חושבת ככה על עצמה, אף לא לרגע אחד, גם אם היא אומרת שהדמיון שלי הוא משהו מיוחד. מאז היינו ילדות חשבתי שאחותי ואני חושבות אחרת ושונות, אך ככל שעוברות להן השנים, אני שמה לב שהמוטיבים שלנו די דומים. הבנתי שיש פה ריקוד שחוזר על עצמו שוב ושוב עם אותן תנועות. אני מבינה היום, שאת אותו ריקוד ניתן להגדיר בדרכים רבות.
זומבה הוא ריקוד לטיני, בשילוב תנועה ארובית ומוסיקה די סוחפת. למרות זאת, לא בטוח שזו הפעילות הספורטיבית שעלי מועדפת. לא יודעת לומר מניסיון אחד אם התחברתי לתנועה, יתכן שאצטרף שוב לזומבה, בביקור הבא שלי בחיפה. אולי אשלב עם הרגליים, תנועת יד קלה או איזו הנפה. אני ארקוד כמו רובוט, עד שאצור לזומבה הגדרה. כזו שתהיה לי נכונה.
